שחיתות נמשכת כל עוד אף אחד לא מעז לעצור אותה.
אנחנו כאן כדי לעמוד מולה.

דירת משפחה בתל אביב, שהותירה אחריה אישה שהלכה לעולמה, נמכרה בכפייה במסגרת הליכי הוצאה לפועל בשל חוב לרשות מקומית. כונס הנכסים שמונה למכירה, עורך דין במקצועו, קיבל לידיו בנאמנות את מלוא התמורה: 3,010,000 ש״ח, עד השקל האחרון.

ואז הכסף נעלם. אבל לא במובן המטאפורי: מסלול הכסף נחשף מתוך הרישומים הרשמיים של מערכת ההוצאה לפועל עצמה. 902,000 ש״ח הוזרמו לתיק שבו עיריית חדרה היא הזוכה; יותר מ־1.2 מיליון ש״ח הוזרמו לתיקים שבהם עיריית תל אביב היא הזוכה. כספי הנאמנות ממכירת ביתה של משפחה אחת שימשו, הלכה למעשה, לכיסוי חובות של אנשים אחרים לגמרי.

ומה נשאר למשפחה? החוב שבגללו נמכרה הדירה לא נפרע. מס השבח לא שולם. היורשים לא קיבלו אגורה, ועל שמם נרשמו שומות מס בסך יותר מ־1.2 מיליון ש״ח. רשם ההוצאה לפועל חייב את הכונס, עו״ד אבי נימצוביץ, אישית, להשיב את מלוא התמורה, לאחר שהובא לדיון בצו הבאה ובליווי משטרה, והפרשה הועברה למשטרת ישראל, ללשכת עורכי הדין ולמבקר המדינה.

כאן נכנסה העמותה לתמונה. אנחנו מייצגים את בני המשפחה בתביעה שהגשנו לבית המשפט המחוזי בתל אביב, נגד הכונס, עיריית תל אביב, עיריית חדרה, הבנק הבינלאומי ורשות האכיפה והגבייה. כי על פי כתב התביעה, מעילה בהיקף כזה אינה מעשה של אדם אחד: כדי שתתרחש נדרשה שרשרת שלמה של כשלי פיקוח ובקרה, וגם עליה יש לתת את הדין.

כ׳, צעיר כבן 28 מעמק יזרעאל, נמצא על הרצף האוטיסטי וזקוק לרמת תמיכה גבוהה. רעש, קהל ופעילות קבוצתית גורמים לו מצוקה, והניסיונות לשלב אותו במסגרות חינוכיות ותעסוקתיות לא צלחו. אחרי שנים של חיפוש נמצאה עבורו פעילות בחוות סוסים: שלוש שעות ביום, לבד עם הסוסים, בסביבה שקטה. המסגרת היחידה שבה הצליח להתמיד לאורך שנים, וזו שנתנה לו שגרה, יציבות ותחושת אחריות.

משרד הרווחה מימן תקופה ארוכה את הסעותיו לחווה, ואז החליט להפסיק: החווה היא עסק פרטי שאינו מוכר כמסגרת שיקומית מפוקחת. החלופות שהוצעו למשפחה היו כולן במתכונת קבוצתית, בדיוק המודל שממנו כ׳ אינו מסוגל לתפקד בו.

בשמו של כ׳ ושל הוריו הוגשה עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בירושלים, ובה נטען כי אין להפסיק שירות שניתן לו במשך שנים בטרם נמצאה חלופה שמתאימה לו בפועל, וכי החוק מחייב להתחשב בצרכיו, ברצונותיו וביכולותיו. בדיון תהה בית המשפט כיצד מדיניות המבוססת על מסגרות קבוצתיות בלבד מתיישבת עם החובה הזאת, והציע להאריך את מימון ההסעות בארבעה חודשים שבמהלכם יחפשו הצדדים פתרון מתאים. ההסכמה קיבלה תוקף של החלטה.

ההחלטה אמנם אינה מעניקה לכ׳ את מלוא הסעד שביקשנו, אבל היא מנעה את הפסקת ההסעות והשאירה אותו במסגרת היחידה שבה הצליח לתפקד. עכשיו נדרשת המדינה לחפש עבורו פתרון שמתחשב בצרכיו האישיים, ולא להסתפק שוב בהפניה למסגרת קבוצתית שאינה מתאימה לו.